סיבי פחמן מקורם כמקור האור עבור נורות ליבון. סר ג'וזף וילסון סוואן (1828-1914), כימאי ופיזיקאי בריטי, המציא את נורת הליבון באמצעות חוט פלטינה כמקור האור. כדי לפתור את בעיית העמידות בחום של חוטי פלטינה, השתמש Swan ברצועות נייר מופחם במקום. מכיוון שרצועות נייר מוגז נדלקות בקלות באוויר, סוואן למעשה פתר את הבעיה הזו על ידי יצירת ואקום בנורה. בשנת 1860, סוואן המציא מנורת ואקום למחצה באמצעות רצועות נייר מוגזים כמקור האור, אב הטיפוס של נורת הליבון. עם זאת, טכנולוגיית הוואקום לא הייתה בשלה באותה תקופה, ולכן אורך החיים של המנורה היה קצר. עד סוף שנות ה-70, טכנולוגיית הוואקום הבשילה, וסוואן המציא נורת ליבון מעשית יותר, והשיגה פטנט ב-1878.
הופעתם של סיבים מעשה ידי אדם וסיבים כימיים הובילה עידן של "המצאה מחדש" עבור טכנולוגיית סיבי פחמן. הופעתם של סיבים מעשה ידי אדם כמו ויסקוזה (1905) ואצטט (1914) בתחילת המאה ה-20, ובמיוחד המסחור של סיבים כימיים כמו פוליוויניל כלוריד (PVC) (1931), פוליאמיד (1936) ופוליאקרילוניטריל (PAN) (באמצע המאה{0}, הבסיסית שנמצאה באמצע{0} המאה{0}. מחקר מדעי בטכנולוגיית סיבי פחמן בעלת ביצועים גבוהים בארצות הברית.
ההתמקדות והחקירה של סין בסיבי פחמן החלה מוקדם יחסית. בתחילת שנות ה-60, מכון צ'אנגצ'ון לכימיה יישומית כבר החל במחקר על סיבי פחמן מבוססי PAN-. בתקופה זו, אקיו שינדו מיפן המציא שיטה לייצור סיבי פחמן באמצעות סיבי פולי-אקרילוניטריל (PAN) כחומרי גלם וקיבל פטנט. בשנת 1963, Nippon Carbon Co., Ltd. ו-Tokai Electrode Co., Ltd. השתמשו בפטנט של Shindo לפיתוח סיבי פחמן על בסיס פולי-אקרילוניטריל.
